ביאור שטיינזלץ על תענית ט״ו

« ביאור שטיינזלץ על תענית י״ד ע״ב ביאור שטיינזלץ על תענית ט״ז ע״א »

1 לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ״. וְשָׂרִים בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה, דִּכְתִיב: ״שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ״. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִי הֲוָה כְּתִיב ״וְשָׂרִים יִשְׁתַּחֲווּ״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ״ — הָא וְהָא עֲבוּד.

2 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנִי אוֹמֵר: לֹא הַכֹּל לְאוֹרָה, וְלֹא הַכֹּל לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים — לְאוֹרָה, וִישָׁרִים — לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים לְאוֹרָה, דִּכְתִיב: ״אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק״. וְלִישָׁרִים שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: ״וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה״.

3 הֲדַרַן עֲלָךְ מֵאֵימָתַי

4 סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד? מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה, לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ.

5 הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: אַחֵינוּ! לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם״, אֶלָּא: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה״, וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר: ״וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם״.

6 עָמְדוּ בִּתְפִלָּה — מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה זָקֵן וְרָגִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בִּתְפִלָּה.

7 וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, ״אֶל ה׳ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי״, ״אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וְגוֹ׳״, ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״, ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף״.

8 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶן ״רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה״, ״אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת״.

9 וְאוֹמֵר חוֹתְמֵיהֶן. עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״. עַל הַשְּׁנִיָּה הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת״.

10 עַל הַשְּׁלִישִׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה״. עַל הָרְבִיעִית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת שְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ צְעָקָה״. עַל הַחֲמִישִׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״.

11 עַל הַשִּׁשִּׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה מִמְּעֵי הַדָּגָה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה״. עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וְאֶת שְׁלֹמֹה בְּנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ״.

12 מַעֲשֶׂה

13 בִּימֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן שֶׁעָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְגָמַר אֶת הַבְּרָכָה כּוּלָּהּ, וְלֹא עָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן. תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים תִּקְעוּ! מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. הָרִיעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הָרִיעוּ! מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

14 וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא הָיִינוּ נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא בְּשַׁעַר מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת.

15 שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת — אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין. שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת — אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

16 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — אֵלּוּ וָאֵלּוּ לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת — אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל, שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת — אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין.

17 אַנְשֵׁי מִשְׁמָר — מוּתָּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת, אֲבָל לֹא בַּיָּמִים, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב — לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד — אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

18 כׇּל הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית ״דְּלָא לְמִסְפַּד״ — לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו — מוּתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אָסוּר.

19 ״דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה״ — לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו מוּתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מוּתָּר.

20 אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בַּתְּחִילָּה בַּחֲמִישִׁי, שֶׁלֹּא לְהַפְקִיעַ הַשְּׁעָרִים. אֶלָּא שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת: שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְשָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת: חֲמִישִׁי שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנוֹת בַּחֲמִישִׁי, כָּךְ לֹא שְׁנִיּוֹת וְלֹא אַחֲרוֹנוֹת.

21 אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה, וּבְפוּרִים. וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַפְסִיקִין, מוֹדֶה הָיָה שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין. וְכֵן תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

22 גְּמָ׳ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד? מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה כּוּ׳. וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא? וּרְמִינְהוּ: שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת וּשְׁנִיּוֹת נִכְנָסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמִתְפַּלְּלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ

23 וּבְשֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵפֶר מִקְלֶה הֵן מְבִיאִין! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין — אַשֶּׁבַע אַחֲרוֹנוֹת תְּנַן.

24 וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וַהֲדַר תָּנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. אִינִי?! וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן.

25 בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר״. וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן — שֶׁבַּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלֵּל אָדָם!

26 הָא חֲשִׁיבוּתָא לְדִידְהוּ, דְּאָמְרִי לְהוּ: אַתּוּן חֲשִׁיבִיתוּ לְמִיבְעֵי עֲלַן רַחֲמֵי אַכּוּלֵּי עָלְמָא.

27 כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין נָמֵי נִשְׁקְלוּ אִינְהוּ וְנַינְּחוּ בְּרֵאשַׁיְיהוּ, מַאי שְׁנָא דְּשָׁקֵיל אִינִישׁ אַחֲרִינָא וּמַנַּח לְהוּ? אָמַר רַבִּי אַבָּא דְּמִן קֵסָרִי: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּישׁ מֵעַצְמוֹ

פירוש ביאור שטיינזלץ על תענית ט״ו

1 לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו" ישעיהו מט, ז, ושרים בהשתחויה — דכתיב שנאמר: "שרים וישתחוו" ישעיהו מט, ז. מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא ואיתימא ויש אומרים שהקשה זאת ר' שמואל בר נחמני: אי הוה כתיב אילו נאמר "ושרים ישתחוו", היה אכן הפירוש כדקאמרת כפי שאמרת, אולם השתא דכתיב עכשיו שנאמר שם "שרים וישתחוו" — יש לפרש: השרים הא והא עבוד זה וזה עשו.

2 אמר רב נחמן בר יצחק: אף אני אומר על דרך זו, לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים — זוכים לאורה, וישרים — לשמחה. צדיקים לאורה — דכתיב שנאמר: "אור זרע לצדיק" תהלים צז, יא. ולישרים שמחה — דכתיב שנאמר: "ולישרי לב שמחה" תהלים צז, יא.

4 א משנה סדר ההנהגה בתעניות כיצד? מוציאין את התיבה ארון הקודש שהיה בימיהם מיטלטל וכרגיל היו מעמידים אותו בחדר נעול סמוך לאולם בית הכנסת, ואילו בתענית מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה אפר של שריפה על גבי התיבה כאות אבל, וכן נותנים אפר בראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד מן הציבור נותן בראשו.

5 הזקן שבהן שבציבור זה, אומר לפניהן דברי כבושין דברי מוסר וכעין דברים אלה: אחינו! לא נאמר באנשי נינוה "וירא אלהים את שקם ואת תעניתם", אלא נאמר בהם: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" יונה ג, י, ובקבלה בדברי הנביאים הוא אומר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה'" יואל ב, יג, ללמדנו שיש לחזור בתשובה בפועל ולתקן את המעשה, ולא די בתפילה ובתענית בלבד.

6 עמדו בתפלה — מורידין לפני התיבה כשליח ציבור אדם שהוא זקן, ורגיל בתפילה, ויש לו בנים, וביתו ריקם, וכל זאת כדי שיהא לבו שלם בתפלה. שכיון שהוא דואג לעצמו ולבני משפחתו, הריהו מתפלל בלב שלם על מה שנזקק לו הציבור.

7 ואומר לפניהן שליח הציבור עשרים וארבע ברכות: שמונה עשרה ברכות שאומרים בכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש. ואלו הן: אומר פסוקי זכרונות ושופרות, כדרך שאומרים בראש השנה, ומוסיף ואומר מזמורי תהלים אלה: "אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" תהלים קכ, א, "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" תהלים קכא, א, "ממעמקים קראתיך ה'" תהלים קל, א, "תפלה לעני כי יעטף" תהלים קב, א.

8 ר' יהודה אומר: לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר תחתיהן פרשת "רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה" מלכים א' ח, לז. וכן אומר "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות" ירמיהו יד, א.

9 ואומר בשש ברכות אלה את חותמיהן, שמוסיף להם לנוסח כל ברכה חתימה מיוחדת, על הראשונה שבהן שהיא ברכת "גואל ישראל" שמאריך בה ומוסיף בה, הוא אומר בחתימתו: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה ה' גואל ישראל". על השניה שבה הוא מוסיף פסוקי זכרונות הוא אומר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות".

10 על הברכה השלישית שבה הוא מוסיף פסוקי השופרות הוא אומר בחתימה: "מי שענה את יהושע בגלגל ובתקיעת שופרות יריחו יהושע פרקים ה-ו הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' שומע תרועה". על הרביעית הוא אומר: "מי שענה את שמואל במצפה שמואל א' פרק ז הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' שומע צעקה". על החמישית הוא אומר: "מי שענה את אליהו בהר הכרמל מלכים א' פרק יח הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' שומע תפלה".

11 על הששית הוא אומר: "מי שענה את יונה ממעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' העונה בעת צרה". על השביעית שכן הברכה הראשונה לא היתה ברכה נוספת אלא ברכת "גואל ישראל" שהיתה מוגדלת ומוארכת, והשביעית היא הברכה השישית הנוספת הוא אומר: "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' המרחם על הארץ".

12 מעשה

13 בימי ר' חלפתא ור' חנניא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה, ולא ענו אחריו העם אמן. ואמר שמש בית הכנסת: תקעו הכהנים! ותקעו. ואז אמר: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", ואמר: הריעו בני אהרן! — הריעו. ואז אמר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה", וכן הלאה.

14 וכשבא הדבר אצל חכמים, מה שעשו ר' חלפתא ור' חנניא, אמרו: לא היינו נוהגין כן לעשות באופן זה שלא לענות אמן אחר הברכה, אלא בשער מזרח של בית המקדש ובהר הבית, אבל אין עושים טכס זה בכל פרטיו אלא במקדש ולא מחוצה לו.

15 א בענין תעניות הציבור נאמר: שלש תעניות הראשונות אנשי משמר של הכהנים, אותם המשמשים במקדש באותו שבוע שהיו בו התעניות מתענין, אבל לא משלימין את תעניתם. ואנשי בית אב שצריכים לעבוד עבודת הקודש באותו יום לא היו מתענין כלל. אם היה זה יום צום בשלש תעניות שניות, אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין. ואילו בשבע תעניות אחרונות — אלו ואלו מתענין ומשלימין, אלו דברי ר' יהושע.

16 וחכמים אומרים: שלש תעניות הראשונות — אלו ואלו גם אנשי משמר וגם אנשי בית אב לא היו מתענין כלל, שלש שניות — אנשי משמר מתענין ולא משלימין, ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל. שבע אחרונות — אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין.

17 כיון שהזכרנו את מנהגם של אנשי משמר בזמן הבית מעירים על הבדל נוסף ביניהם: אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים, ואנשי בית אב שעובדים בו ביום, אינם שותים יין לא ביום ולא בלילה שבו מקריבים את האימורים, שהרי אסור לכהנים לעבוד כשהם שתויי יין. ועוד הלכה כללית: אנשי משמר ואנשי מעמד שהם הישראלים שהיו מצטרפים לכל משמר כהנים ובאותו שבוע היו עוסקים בדברי תפילה ותחינה אסורין מלספר ומלכבס כל אותו שבוע של משמרם, וביום החמישי מותרין, מפני כבוד השבת.

18 ב ולענין תעניות בכלל: כל יום הכתוב במגלת תענית שנאמר בו "דלא למספד" שלא לספוד ביום זה — גם יום לפניו אסור בהספד, אולם ביום שלאחריו — מותר. ר' יוסי אומר: גם שלפניו וגם שלאחריו אסור.

19 ואילו יום שנאמר בו רק "דלא להתענאה" — שאסור להתענות בו, לפניו ולאחריו מותר. ואילו ר' יוסי אומר: לפניו — אסור, לאחריו — מותר.

20 ועוד אמרו: אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה ביום חמישי, כדי שלא להפקיע את השערים, שכן בסוף התענית ירבו הבאים לקנות, וכיון שרבים באים לקנות אוכל, גם לצורך היום וגם לכבוד השבת, עלולים המוכרים להפקיע את השערים ולהעלות מחירים. אלא שלש תעניות הראשונות לפי הסדר: שני וחמישי ושני, ושלש שניות חמישי שני וחמישי. ר' יוסי אומר: כשם שאין הראשונות מתחילות בחמישי כך לא שניות ולא אחרונות, אלא מתחילים תמיד בשני.

21 ועוד אמרו: אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים. ואם התחילו להתענות באיזה שהוא מחזור תעניות קודם לכן ואירע שאחד מימי הצום חל בראש חודש חנוכה או פורים — אין מפסיקין, ומתענים גם באותם ימים, אלו דברי רבן גמליאל. אמר ר' מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין — מודה היה שבימים אלה, הקרוים מועד, אין משלימין את התענית. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת אין משלימים בו את הצום אלא אוכלים משהו לפני כניסת השבת, כדי שלא להיכנס לשבת מתוך תענית.

22 ג גמרא שנינו במשנה: סדר התעניות כיצד? מוציאין את התיבה כו'". ושואלים: ואפילו בקמייתא בתעניות ראשונות עושים כן? ורמינהו משליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: שלש תעניות ראשונות וכן שניות נכנסים לבית הכנסת, ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה כולה

23 ורק בשבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ר' נתן אומר: אפר מקלה הן מביאין, ולא אפר אחר. הרי שאפר זה הוא רק באחרונות! אמר רב פפא: יש לומר, כי תנן נמי מתניתין כאשר שנינו גם כן במשנתנו על השבע האחרונות תנן שנינו, שבהן עושים סדר מיוחד זה, ולא בראשונות.

24 ד שנינו במשנה שנותנים אפר בראש הנשיא ובראש אב בית דין, והדר תני וחזר ושנה כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ותוהים: איני האם כן הוא הסדר הראוי?! והתניא והרי שנינו בברייתא: רבי אומר: בגדולה בכל מקום שיש בו ענין של גדולה או נתינת כבוד מתחילין את הדבר מן הגדול שבאותה חבורה, ובכל מקום שיש בו קללה וביזוי מתחילין מן

25 הקטן. וראיה לדבר שבגדולה מתחילין מן הגדול — שנאמר: "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר". ויקרא י, ו, הרי שמתחילים מן החשוב שבכולם לכבדו כאמור: "כי שמן משחת ה' עליכם", ויקרא י, ז. ובקללה מתחילין מן הקטן — שאמר מר החכם: בתחלה נתקלל הנחש, ואחר כך נתקללה חוה, ואחר כך נתקלל אדם! ומדוע בתעניות מתחילים בביטוי אבל וצער מגדולי העדה?

26 ומשיבים: הא חשיבותא לדידהו זו משום חשיבות היא להם ויש בכך גם כבוד, דאמרי להו שאומרים להם, כלומר, רומזים על ידי מעשה זה: אתון חשיביתו למיבעי עלן רחמי אכולי עלמא אתם חשובים לבקש עלינו רחמים על כל העולם ולכן ראוי להתחיל בהם.

27 ה שנינו במשנה: וכל אחד ואחד נותן בראשו, וכן אמר רב אדא: וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, ושואלים: נשיא ואב בית דין נמי נשקלו אינהו ונינחו בראשייהו גם כן, יקחו הם ויניחו בראשיהם בעצמם, מאי שנא דשקיל איניש אחרינא ומנח להו במה שונה, מדוע, לוקח אדם אחר ומניח להם ולא הם עצמם? אמר ר' אבא דמן קסרי: עושים זאת בכוונה, כי אינו דומה מתבייש מעצמו שנותן אפר בראש עצמו

« ביאור שטיינזלץ על תענית י״ד ע״ב ביאור שטיינזלץ על תענית ט״ז ע״א »